הקושי של ילדים שחזרו מפינוי יישובי צפון ישראל למערכת החינוך הוא משמעותי וטעון מבחינה רגשית וחינוכית. ראשית, יש להבין שאלו ילדים שחוו טראומה קשה של עקירה מביתם, איבוד תחושת הביטחון והשגרה, וחיים בתחושת אי-וודאות מתמשכת. המעבר חזרה למערכת החינוך אינו רק מהלך טכני של חזרה ללימודים, אלא תהליך מורכב של שיקום נפשי, חברתי ורגשי. בתי הספר צריכים להיערך באופן מקיף וכוללני, תוך הבנה עמוקה של הצרכים הייחודיים של אוכלוסיית תלמידים זו. נדרשת התאמה דקדקנית של תכניות הלימוד, יצירת סביבה תומכת ומכילה, וטיפוח תחושת השייכות והביטחון.
מהותו של התהליך החינוכי בהקשר זה צריכה להיות רב-ממדית: טיפולית, חינוכית וערכית. על בתי הספר לייצר מנגנוני תמיכה רגשית מקצועיים, הכוללים ליווי פסיכולוגי, שיחות אישיות וקבוצתיות, וזיהוי מוקדם של תלמידים הזקוקים לסיוע נפשי. חשוב לאפשר לתלמידים מרחב בטוח לעיבוד החוויות שעברו, תוך מתן כלים להתמודדות עם הטראומה והשבר. במקביל, יש לחזק את תחושת הקהילתיות והסולידריות, להדגיש את הערכים של אחדות, חוסן וצמיחה מתוך משבר. המורים צריכים להיות מוכשרים ורגישים לצרכים הייחודיים, ולפתח יכולת הכלה והבנה עמוקה של המציאות המורכבת שהתלמידים חווים. תהליך החזרה למערכת החינוך צריך להיות הדרגתי, מותאם אישית, ומכוון לא רק להשלמת פערים לימודיים, אלא לשיקום תחושת הביטחון, המסוגלות והתקווה.
